חברת הביטוח כיסתה נזק שנגרם למעביד בשל התרשלות עובד, האם תוכל לתבוע את העובד לשיפוי?

מאת עו"ד דן זוהר ועו"ד יונית שניידר זוהר

כדבר שבשגרה חברות ביטוח נדרשות לכסות נזקים כאלה ואחרים לפי פוליסות שמכרו לעסקים שונים, לעתים מדובר בביטוח חבות מעבידים, לפעמים ביטוח מקיף לרכב וכיוצ"ב פוליסות שונות. כאן גם חשוב להדגיש כי חברות הביטוח מממנות את הוצאותיהן בעקבות אירועי הביטוח אך ורק מגביית הפרמיות מהלקוחות וממנגנון מימון משמעותי נוסף ממנו הן מגייסות את הכספים לכיסוי אירועי הנזיקין השונים- תביעות שיבוב, הידועות גם בשם תביעות שיפוי או תחלוף ובלועזית גם תביעות "סברוגציה". ובמילים אחרות: חברות הביטוח משלמות את הנזק למבוטח ולאחר מכן תובעות את האחראי לנזק.
מוסד תביעות השיבוב הוא בעל חשיבות עליונה, לא רק עבור חברות הביטוח אלא עבור הציבור בכללותו, וזאת בשל העובדה שמימון אירועי הביטוח גם ממקור זה, מוביל להפחתת הפרמיות שהציבור משלם על מוצרי הביטוח השונים. אולם עיקר העיקרים הוא שבסופו של דבר קיימת חשיבות עליונה שהמזיק עצמו, זה שגרם לנזק בגוף או ברכוש, יישא בהשלכות להתנהלותו, על מנת להרתיע את אותו מזיק או מזיקים פוטנציאלים אחרים מלחזור ולנהוג בצורה מזיקה לציבור.
ומה יקרה אם יתברר כי את הנזק גרם עובדו של אדם, אשר בשל שגגה גרם לתאונה, האם גם אז תוכל חברת הביטוח לשלם את הנזק למעביד ולתבוע בתביעת שיבוב את העובד? ברור שכן? ברור שלא?
למרות שננסה במאמר זה ליתן תשובה לסוגייה זאת התשובה אינה פשוטה. ואכן בפרקטיקה אנו נפגשים עם מקרים שבהם עובדים נתבעים על התרשלותם על ידי חברות הביטוח שכיסו (או נדרשות לכסות) את נזקי המעבדים שלהם.

ובכן, ראשית כל נחפש את התשובה בפוליסה, שלפעמים מספקת את התשובה בעצמה. בהחלט קיימות פוליסות שמחריגות בצורה מפורשת את זכות השיבוב ביחס לעובדים או שפשוט קובעות כי גם העובדים של בית העסק מכוסים. אך לא תמיד הפתרון הוא פשוט ולפיכך נעמיק בחקר הסוגייה.
את המקור החוקי לתביעות השיבוב של חברת הביטוח אנו מוצאים בסעיף 62 (א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981, הדן בתביעות תחלוף של מבטחת, והוא קובע כדלקמן: "הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."
עם זאת לכל כלל יש יוצא מן הכלל והחריג בעניין שלנו מפורט בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח שבו קבוע כך: "הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם". לו היה המחוקק קובע חד משמעית כי זכות השיבוב של חברת הביטוח אינה מתקיימת בעת קיומם של יחסי עובד-מעביד, התשובה הייתה ברורה. ואולם, גם במקרה זה, מצא לנכון המחוקק לעשות שימוש במבחן הסבירות (המדובר במבחן דומה למבחן הסבירות שעורר סערה במסגרת "המפכה המשפטית" כאשר נקבע כמבחן לבחינת החלטות שלטוניות ואשר ידוע גם כ"עילת הסבירות").

סעיף 64 לחוק חוזה ביטוח, שכותרתו "סייגים להתניה" קובע בזאת הלשון: "הוראות סעיפים 56,57,59(א) עד (ג) 61 ו-62 אין להתנות עליהם אלא לטובת המבוטח או המוטב". הנה כי כן, הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, האוסר על הגשת תביעת שיבוב כלפי עובד בנסיבות האמורות היא הוראה קוגנטית, כלומר כזאת שלא ניתן להתנות עליה! אך עדיין, מה הן אותן נסיבות בהן חל האיסור על הגשת תביעה כנגד העובד? ובהמשך נשאל מה הן הנסיבות שבהן כן ניתן להגיש תביעת שיבוב כנגד עובד?
פס"ד בעניין ביבאר ג'מאל– חשוב לענייננו פסה"ד של כב' ביהמ"ש המחוזי בחיפה שניתן על ידי כב' השופטת י. וילנר (כיום מכהנת בכב' ביהמ"ש העליון) במסגרת ת"א 226/03 ביבאר ג'מאל נ' קבוצת שירותי השומרים וכלל (10/12/08, פורסם באתר פסק דין). בפסה"ד הנ"ל התובע עבד כמאבטח אצל הנתבעת 1 (להלן: "חברת השמירה"), אשר הייתה מבוטחת אצל הנתבעת 2 (להלן: "כלל") בביטוח חבות מעבידים. ביום 20/11/02 שהה מאבטח אחר של חברת השמירה, ביבאר סעיד, הוא צד ג' מס' 4 (להלן: "ביבאר"), במגורון של המאבטחים, והחל לפרוק את נשקו. בשלב זה, נכנס התובע למגורון, או אז, נפלט כדור מהאקדח שהיה ברשותו של ביבאר, פגע בתובע ופצע אותו קשה (להלן: "התאונה"). ביבאר הועמד לדין פלילי בגין מעורבותו בתאונה, והוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין התשל"ז-1977. התובע הגיש תביעתו זו כנגד חברת השמירה וכנגד כלל, לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. נציין, כי נגד חברת השמירה ניתן צו פירוק בשנת 2006, ובהתאם, בהחלטה מיום 26.4.07, שוחררה באת כוח כלל מייצוג חברת השמירה. חברת השמירה וכלל הגישו הודעה לצדדים שלישיים נגד משרד החינוך (להלן: "משרד החינוך"), המועצה המקומית בית-אל (להלן: "המועצה המקומית"), וכן כנגד ביבאר. ביום 29.11.07 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסדר שהושג בין הצדדים, במסגרתו, נשאה כלל, כמימון ביניים, בפיצויים בסך של 4,700,000 ₪ שנפסקו לתובע בעקבות פציעתו. במסגרת ההסדר שהושג, נוהלו הוכחות בסוגיית האחריות בלבד, כאשר חברת השמירה, עקב פירוקה, לא הייתה שותפה עוד להליך. כאשר בפסה"ד הנ"ל נדרש כב' ביהמ"ש המחוזי להכריע בתביעה כלפי צד ג'- אותו השומר שירה ברשלנותו בנפגע.
בהקשר זה קובעת כב' השופטת וילנר כדלקמן: "ההיגיון העומד בבסיס הוראה זו מקורו לטעמי בהנחה, כי מעביד סביר נמנע, מטבע הדברים, למעט במקרים קיצוניים ומיוחדים כמו במקרים של כוונה, מלתבוע את עובדו בגין מעשה שעשה העובד במסגרת עבודתו בשירות אותו מעביד. מהטעם הזה, דואג המעביד לבטח עצמו בביטוח חבות מעבידים, על מנת שלא יאלץ לתבוע את עובדו. מתן אפשרות למבטחת להגיש תביעת תחלוף כנגד העובד במקרה כזה, תסכל את המטרה לשמה נועד ביטוח חבות המעבידים, ותהיה בלתי צודקת."

עוד מפנה כב' השופטת ולינר בענין זה לעמדתו של המלומד ד"ר ע. הרמן בספרו מבוא לדיני נזיקין (תשס"ו-2006) 255, כי: "אין מניעה שהמעביד יבטח חבותו כלפי עובדיו, בין חבותו האישית ובין חבותו השילוחית. מבטח ששילם פיצויים לצד ג' שנפגע על ידי עובד, לא יוכל לחזור בתביעת תחלוף כנגד העובד שהזיק בפועל". כמו כן מאזכרת כב' השופטת וילנר דעות נוספות בנוגע לרציונאל העומד בבסיס הוראת סעיף 62(ד), כדלקמן: "…. מטרה זו [מניעת כפל פיצוי] אינה קיימת אם המבוטח אינו עשוי לממש את זכותו ה"אחרת"". למצב כזה מתכוון הסעיף הקטן דנא. כשנזק המכוסה על ידי ביטוח נגרם שלא בכוונה והאדם שגרם אותו הוא קרוב משפחה או עובד של המבוטח יש להניח שמבוטח סביר לא היה תובע אותו, אף אם מבחינה משפטית הייתה לו כלפיו זכות פיצוי או שיפוי, אם על פי חוזה ביניהם ואם בדיני הנזיקין. על כן קובע סעיף 62(ד) שהזכות האחרת של מבוטח כלפי אדם כזה אינה עוברת למבטח" (אורי ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (תשמ"ד) 157, וכן, ראו, שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה) כרך ב' 290-292). וכן ראו- " למרות העדר הסדר תחיקתי [באנגליה] מבטחי חבות מעבידים באנגליה לא מגישים תביעות תחלוף כנגד עובדים שגרמו נזק לצדדים שלישיים וגרמו בכך להיווצרות אחריות שילוחית של המעביד. תביעת תחלוף תוגש בכל זאת במקרים של נזק מכוון או קנוניה. אי הגשת תביעה כנגד העובד אמנם פוגעת ביסוד ההרתעה של דיני הנזיקין, אך כנגד העובד מונפת חרב הפיטורין, שיעילותה רבה מאוד. הגשת תביעה אישית נגד עובד מזיק גם אינה מעשית במקרים רבים עקב משאביו המוגבלים" ( מבוא לדיני נזיקין, לעיל, 225-226).

בתא"מ 14110-08-14 הפניקס נ' מנורה (פורסם באתר פסק דין) נקבע ע"י כב' בימ"ש השלום בהרצליה כדלקמן: "תכלית החריג הנ"ל היא למנוע מהמבטחת לחזור בתביעה כנגד בן משפחה או כנגד מעביד או עובד של המבוטח שהיה מעורב בתאונה, והכל כדי שלא ייפגם הקשר והתא המשפחתי או יחסי העבודה עקב אותה תביעה. (יצוין כי הכלל הקבוע בחריג אינו מוגבל ליחסי הקרבה המפורטים בסעיף, וכי הוא עשוי לחול גם כאשר בין המבוטח ובין הצד השלישי לא מתקיימים קשרי משפחה או עבודה, אלא יחסים מסוג אחר, כגון שהצד השלישי הוא אורח או לקוח של המבוטח)."
וקיימת פסיקה המגיעה לתוצאה דומה בדרך אחרת וקובעת כי העובד כלל איננו בבחינת צד שלישי כמשמעות המונח בחוק חוזה ביטוח- בע"א (מחוזי מרכז) 15488-10-15 שירביט נ' יונס ואח' נקבע על ידי כב' ביהמ"ש כי כלל לא בטוח כי במקרה העובד הינו בבחינת צד שלישי, וכך נפסק: "המערערת מתעלמת גם מהאפשרות שגם ללא סעיף 62 (ד) לא חלה הזכות של תחלוף מכוח סעיף 62 (א), שכן, כלל לא בטוח, שקארים או ראמי, בנסיבות העניין, נחשבים כצד שלישי. זכות התחלוף של מבטח עשויה לסגת בין ממצבים נוספים שאינם נושאים בהכרח מהכלל הקבוע בסעיף 62 (ד) לחוק: "כך יהיה, למשל, כאשר המבוטח והצד השלישי הן זרועות שונות של אישיות משפטית… לפי אותו הגיון, אין המבטח רוכש זכות תחלוף כלפי צד שלישי שהוא שלוח של המבוטח…" (י. אליאסי, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009) עמ' 1,129). לא יכול להיות חולק, כי במקרה דנן קארים אינה צד שלישי פורמלי, שכן, חזקה היא שרכושו של יונס הוא גם רכושה והינם מבוטחים של הרכבים המעורבים בתאונה, ואין כל ספק כי נהג המשאית, ראמי, הינו שלוח של מעסיקו ראעד, ולפיכך גם אין כל היגיון בהענקת זכות תביעה לשולח בעניינים הנוגעים לשליחות שהוטלו על השלוח במסגרת עבודתו. לכן, הענקת זכות שיבוב למבטחת במקרה שכזה אינה הגיונית ואינה סבירה בהתחשב בתכליתה ומטרתה של פוליסה הבאה להגן ולהיטיב עם המבוטח ולא עם המבטחת."

החריג של מעשה מכוון על ידי עובד שגרם נזק למעביד- כפי שראינו הגבלת זכות השיבוב אינה מתקיימת כאשר העובד ביצע מעשה בכוונה או בזדון. אך מה היא הכוונה הנדרשת על מנת שאותו מקרה ייפול בגדר החריג לחריג לזכות השיבוב??? קרי, מה המקרה שבו ניתן יהיה לתבוע עובד?
וכך נפסק בת"א 20919-12-10 אלטורה נ' כלל ביטוח (פורסם באינטרנט): "ההחרגה הקבועה בסעיף 62(ד) מתייחסת למצבים שבהם הנזק נגרם באופן לא מכוון, להבדיל מנזק שנגרם בכוונה, וכי נעשה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו שיפוי או פיצוי. היינו, "מקרה הביטוח" הוא הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהתאונה, ולא עצם השימוש ברכב ללא רשות התובע. תאר לך, שבחלוף שעה קלה החזיר ג' את הרכב ללא כל נזק. הרי ברור שבמקרה כזה, אין "מקרה ביטוח", ולא תקום לתובע עילת תביעה. מכאן, לשלילת הסייג שבסעיף 62 (ד) יש לקבוע כי, מקרה הביטוח נגרם בכוונה, משמע, גם נטילת הרכב נעשתה בכוונה וגם התאונה ארעה בכוונה."
הנה כי כן, גם אם העובד ביצע מעשה מכוון בניגוד לנהלים אך לא הייתה לו כל כוונה לגרום לנזק עדיין בהתאם לפסיקה הנ"ל, לא חלה לגביו זכות השיבוב, וחברת הביטוח אינה רשאית להגיש כנגדו תביעה בגין הנזקים. לדוגמה: אם בפרשת ביבר המוזכרת לעיל העובד היורה בעובד האחר בכוונה בהחלט ניתן היה לומר כי קיימת זכות השיבוב.

המאמר נכתב על ידי עו"ד דן זוהר ועו"ד יונית שניידר זוהר.
המאמר אינו מהווה מספק מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ משפטי בכל מקרה קונקרטי.